נולדתי וגדלתי בקיבוץ.
זה אומר שמגיל אפס הייתי בתוך קבוצה של ילדים 20 שעות ביממה.
זה אומר שעם ההורים שלי הייתי 3-4 שעות ביום.
זה אומר שלא היתה לי פינה פרטית משלי (עד שקיבלתי את החדר הראשון שלי כשהייתי כבר בצבא).
וכשאת חיה בתוך קבוצה חלק ניכר מהיום, תחת אדיאולוגיה של שוויון מוחלט, את צריכה להשקיט את האישיות הייחודית שלך ולהתיישר עם הכלל.
כדי לשרוד.
בשנות הילדות והבגרות שלי לא הבנתי שכך אני פועלת.
בשבילי הילדות והבגרות בקיבוץ, הלינה המשותפת, היו טבעיים. לא הכרתי משהו אחר.
רק עכשיו, כשאני פוגשת את הצורך העז שלי לתת ביטוי למי שאני, לכל המחשבות, הרגשות והרעיונות אני מבינה שאז הייתי בעיקר עסוקה בלהיות ילדה טובה שיקבלו ויאהבו אותה.
די הצלחתי בזה. הייתי יחסית מקובלת ולא היו לי שונאים.
במבט לאחור אני רואה כמה היתה חסרה לי הפינה הפרטית.
המקום הזה שאוכל לנוח בו מהביחדנ׳ס…
המקום שאוכל למלא את הקירות בדברים שאני אוהבת
המקום בו אוכל לתת לעצמי לבכות
המקום שאוכל להיות בשקט ולהקשיב לעצמי
למדתי להתאמץ כל הזמן להיות בסדר.
לפעול לפי החוקים והכללים.
וגם בחיי הבוגרים המשכתי את הקו הזה
וניסיתי, בכל דבר שאני עושה, לפעול לפי מה שכביכול צריך להיות.
להיות תמיד בסדר
לעבוד כמו שצריך, לבוא בזמן, להשקיע, להיות חרוצה
להתנהג יפה – לא תמיד לאמר את האמת
לעצב נכון – לפי מה שראיתי שאחרים עושים…
התרגלתי להסתיר את הפחדים, השאלות, המחשבות והרעיונות שבתוכי
מפחד שיצחקו עלי, יגחכו או סתם יתרחקו
לא העזתי להקשיב ולעשות את הדברים בדרך שלי.
טוב… זה לא מדויק. קצת הגזמתי
כי כל הזמן חיפשתי את הדרך שלי
וגם עשיתי דברים קצת פחות קונבציונאליים
כמו הדרך בה הבאתי את מאור לעולם…
ועכשיו אני בתוך מסע החיפוש של השפה הייחודית שלי
בעסק שלי
מי היא רוני המעצבת
איך העסק שלה נראה
ומה בדיוק היא נותנת ללקוחות שלה.
ומה שאני רואה שם היום זה
הרצון שלי ליצור חיבור אתכם, בעלי העסקים,
אנשים שהקימו עסק בתחום שאתם אוהבים
אנשים שמרגישים שהעסק מאפשר לכם להביא לעולם את מי שאתם,
וליצור ביחד את הנראות העסקית שלכם
כך שתרגישו מחוברים אליה,
שהיא מבטאת אתכם, את מי שהם
ותהיו גאים בעסק שלכם.
אני עוד לא יודעת בדיוק איך לעשות את זה
איך למצוא ביחד את הקו העיצובי
ואיך ליצור את זה בפועל
אולי חלק אני אעצב וחלק אלמד אתכם איך לעצב בעצמכם
נראה…
כל בעל עסק זה סיפור בפני עצמו
נמצא ביחד את הדרך המתאימה.
